<h1>ספר החינוך מצוה תקכ"ו</h1>
<h2>דף מג.</h2>
שנצטוינו למשוח כהן אחד בשמן המשחה ולמנותו להיות מדבר עם העם בשעת מלחמה, וזה הכהן נקרא משוח מלחמה, וכן המצוה זו שיאמר הכהן המשוח אל העם בשעת המלחמה שלשה כתובים הנזכרים בתורה [דברים כ'], מי האיש וגומר, ומי האיש וגומר, ומי האיש וגומר, ויוסף עוד משלו דברים אחרים יעוררו בני אדם למלחמה וישאום לסכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה ולהנקם מהסכלים המפסידים סדרי המדינות, וכן אמרו זכרונם לברכה במסכת סוטה [מ"ג ע"א] ודברו השוטרים כהן מדבר ושוטר משמיע. שורש מצוה זו ידוע כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד צותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. והענין להיות מחזירין מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או אירש אשה ולא לקחה או בנה בית ולא שכן בו וכן הירא מעבירות שבידו, גם זה הדבר ראוי וכשר כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואילו יניאו לב חביריהם, וכענין שכתוב בפירוש ולא ימס את לבב אחיו, וכן הירא מעבירות שבידו ראוי להחזירו פן יספו אחרים בעונו, וכל דרכי התורה יושר ואמונה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שם מ"ד ע"ב] שאין מחזירין מעורכי המלחמה אלו הנזכרים בכתוב אלא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, ומה שאמרו שאחר שחזרו במלחמת הרשות כל החוזרים שהנשארים מתקנין את המערכות ופוקדין שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחורי כל מערכה שוטרים חזקים וכשילין של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור מן המלחמה הרשות בידם לחתוך את שוקיו מפני שתחילת נפילה ניסה. ויתר פרטיה מבוארים במסכת סוטה [פרק שמיני]. ונוהגת מצוה זו בזכרים בזמן שארץ ישראל ביישובה, וזו מן המצוות המוטלות על הצבור כולם, ואם עברו העם על זה שלא מינו ביניהם כהן משיח על הענין שזכרנו ולא דבר אל העם הדברים הנזכרים בכתוב בטלו עשה זה.
